<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ח</h1>
<h2>דף פד:</h2>
אסור לו לכהן ליטול תרומה עד שיפרישוה הבעלים, ואחר שהורמה לא יטלוה אלא מדעת בעלים, שהרי היא של בעלים ליתנה לאיזה כהן שירצה שנאמר (במדבר ה' י') איש את קדשיו לו יהיו. ואם לקחן שלא מדעת בעלים זכה בהן, שאין לבעלים בה אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון. וכן פסק הר"ם פרק י"ב (מתרומות הט"ו). ונראה שמא דעתו ז"ל כשאמר אינה ממון, לומר שאינו יכול להוציא ממנו בדיינין. ורא"מ כתב פרשת קרח (שאילתא קל"ב) בענין מי שנתן תרומה לכהנת ואמר לה התקדשי לי בגוה או לכהן מפני בתו, מי אמרינן ממונא דכהן הוא ולא הוו קידושי, או דילמא כיון דאית ליה טובת הנאה בגויה דאי בעי למר יהיב ואי בעי למר יהיב כממונא דמיא והוו קדושי. ופסק והלכתא כרבא דאמר טובת הנאה ממון. והאי מימרא תנינא לה סוף מסכת נדרים וכדלעיל, דאמרינן במתניתין (פ"ג ב') קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו בעל כרחו. ואמרינן בגמרא אלמא טובת הנאה אינה ממון, כלומר מאחר דקיימא לן דבתרומות ומעשרות יש בהם טובת הנאה לבעלים משום דנתינה כתיבה בהו, א"כ מדאמרינן הכא יטלו בעל כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון. כלומר אע"פ שיש לו על אותם המתנות טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה אפילו הכי אינו נקרא ממונו שאם היה כן היאך יטלו על כרחן הא מצי אסר להו. ורבא מסיק לשמעתא דטובת הנאה ממון, ושאני תרומה דיטול בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאסרה אכולהו כהנים קא משויא לה עפרא בעלמא ולשויא עפרא בעלמא לא קניא ליה (ע"כ). וכן היא פרק האיש מקדש (קדושין נ"ח א').
